"תמיד אותו הסיפור": מה מחבר בין כל המשברים הפיננסיים?

מהשפל הגדול של שנות ה-30, דרך הסאב-פריים ועד בנק סיליקון ואלי: ההיסטוריה מוכיחה שהמערכת הפיננסית העולמית נשענת על אמון • חלק מהמומחים מסבירים שהאמון מניע את הכלכלה, ובתוכם יש המשוכנעים שריצה על הבנק מגיעה דווקא אחרי אמון-יתר • וגם: האם אפשר לעצור פאניקה פיננסית אחרי שהתפשטה

בעיצומו של סרט הקולנוע האמריקאי "אלו חיים נפלאים" משנת 1946, מתמודד הגיבור הטרוד ג'ורג' ביילי (שאותו מגלם ג'יימס סטיוארט) עם אתגר לא פשוט בבנק ההשקעות וההלוואות שבניהולו. הלקוחות המקומיים מגיעים בהמוניהם, במה שמוכר בז'רגון הפיננסי כ"ריצה על הבנק", במטרה למשוך את כל כספם, והוא מצדו, בסיוע זוגתו מרי (בגילומה של דונה ריד), מנסה לדבר על ליבם ולהניא אותם מלעשות זאת, מתוך ידיעה שמעשה זה יוביל את החברה המשפחתית לפשיטת רגל.
ביילי, המתייצב בדלפק, מסביר בכנות ללקוחות, שאותם הוא מכיר באופן אישי, שכספם אומנם לא זמין בכספת, אולם הוא במקום בטוח ("הכסף שלך נמצא אצלה", אומר, ומצביע עם אחת הנוכחות), ומצליח לשכנע אותם לקבל ולו סכום חלקי וזעום. לקוחה אחת הוא פוטר מחתימה על מסמך ("אני מכיר אותך ויודע שתחזירי"), ולקוח אחר הוא מזכה בנשיקה על שגילה בו אמון. וכך, בשעה דקה לשש יוצאים הלקוחות רגועים יחסית, ובני הזוג ביילי נועלים את הדלתות ונושמים לרווחה.
אורי חפץ, פרופסור במחלקה לכלכלה ובמרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית ובביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל, נעזר בסרט כדי להסביר את האמון שעליו מושתתת המערכת הפיננסית לאורך ההיסטוריה, ואת הסדקים שמתגלעים בו ועלולים להוביל לקריסה.
"הכול הופך למוצר מדף - גם היחסים עם הבנקאי"
"הסרט מתאר בנקים של פעם", אומר פרופ' חפץ. "הוא אומר ללקוחותיו בדלפק - 'תנו בנו אמון. היינו שם כשאתם הייתם צריכים אותנו, תהיו איתנו כשאנחנו צריכים אתכם". אמירה זו מזכירה בצורה צינית אך מדויקת את בקשתו בשבוע שעבר של גרג בקר, המנכ"ל הפורש של סיליקון ואלי בנק, מהמשקיעים "להירגע ולתמוך בנו כפי שתמכנו בכם בזמנים קשים". במקרה של בקר, בקשה זו רק הגבירה את הפאניקה ואת הקריסה.
"הבנקאות, כמו הרבה דברים אחרים, עברה לאורך השנים קומודיטיזציה וקומודיפיקציה (הסחרה)", מזכיר חפץ. "הכול הופך למוצר מדף, גם היחסים עם הבנקאי, בעוד שבעבר הרחוק, הבנקאים היו חלק מהקהילה". עם זאת, האמון הוא עדיין הבסיס לכל התהליך. "כרגע אנחנו באווירה מתוחה. הסחורה הזו, אמון, מתנדפת מהשווקים. נקווה שהתהליך ייעצר בקרוב. מה שהחל בעמק הסיליקון בשבוע שעבר, הגיע השבוע לאירופה - למערכת הבנקאות השוויצרית, למוסד עם היסטוריה ומוניטין - קרדיט סוויס - שבשנים האחרונות קיבל החלטות לא טובות. בעלי הפיקדונות עוזבים, והשבוע ראינו אובדן אמון גם מצד בעלי המניות. 160 שנה של היסטוריה, אך כשהאמון נפגע, הנפילה יכולה להיות מהירה מאוד".


חפץ מזכיר כי "המילה אשראי, באנגלית קרדיט, היא מהמילה Credere בלטינית, שפירושה: להאמין. לבטוח. מימון מתחיל ונגמר באמון. בעבר הרחוק, הבנקאי הכיר את האנשים, את המשפחה ואת העסק. כך הייתה לו יכולת להעריך למי לתת הלוואה ולמי לא.


"עם זאת, גם היום, כמו אז, יש הבחנה בין בנק לא נזיל לבנק חדל פירעון. אם הוא חדל פירעון זה אומר שהנכסים שלו נמוכים מהמחויבויות, ואז אכלת אותה. לא נזיל זה אומר שיש לו יותר נכסים מהתחייבויות, אבל אם כל הלווים רוצים עכשיו את הכסף שלהם, הוא לא יכול לתת להם. המצב הפיננסי שלו בסדר, הוא יכול לקיים את כל ההתחייבויות, אבל לא עכשיו בשנייה אחת.
"אין פיתוח כלכלי בלי אשראי. זה אוויר לנשימה במערכת כלכלית, גם אם היום האפליקציה היא הבנקאי שלי. אף אחד לא חוסך כסף ואז פותח את העסק הראשון רק בגיל 60, או שרוצה רק אז לקנות את הבית. אבל האשראי שלי הוא החיסכון שלך. לכאורה, זה אקט לא טבעי לקחת את כל הכסף שלך ולתת אותו לבנק".


בסרט, כמו במשברים פיננסיים שחווינו לאורך השנים - בהם המשבר הגדול של שנות ה-30 של המאה הקודמת, משבר הדוט.קום של ראשית שנות ה-2000, משבר הסאבפריים של 2008 והמשבר הנוכחי - הייתה שמועה שהבנקים חדלי פירעון, וכל בעלי הפיקדונות ביקשו מיד את הכסף.


חפץ: "אף אחד לא רוצה להיות האחרון בתור, כי הוא זה שעלול לא לקבל. אבל ברור שאם כולם רוצים להיות ראשונים, הבנק ייפול ואף אחד לא יקבל, כי הרי אין לאף בנק בכספת כסף לשלם לכולם. זה לא, וזה לא צריך להיות, המודל העסקי, שבשגרה מבוסס על היכולת של הבנק לתת ריבית הודות להשקעות שאינן נזילות".


האמון הוא חיוני, גם אם בגרסה שונה. "למי אאמין? ל-CEO שבחיים לא ראה אותי? מה לי ולו? נניח שאני סטארט-אפיסט בסיליקון ואלי. זה כבר לא אותו המשחק". עם זאת, האמון עדיין הכרחי. ויותר מזה - מדובר גם באמון הדדי. שלנו בבנקים וגם של הבנקים בנו.
ובכל המשברים שראינו מדובר במשבר אמון?
"חד-משמעית כן, לאורך ההיסטוריה זה תמיד אותו הסיפור. בזמנים טובים הכסף זורם. במשבר הנוכחי זה היה לאחר תקופה שבה עם כל רעיון טכנולוגי - דפוק, לא דפוק - הכסף זרם, שפכו כסף, גם תוך ידיעה שרק אחד מכמה יזמים יצליח.


"ב-2008 זה היה בדירות ובמשכנתאות שלקחו בארה"ב כמעט ללא הון עצמי. כשיש כסף והריביות נמוכות, שופכים אותו על מה שבאופנה. בשנים שלפני 2001 זה היה על 'הדבר החדש הזה': האינטרנט. לפני 1929 זה היה על טכנולוגיית הרדיו. לפני כל המשברים - הכסף זרם כי נתנו אמון. בזמנים טובים נזהרים פחות. אומרים שכשהגאות נגמרת רואים מי שחה בעירום, וברגע שנגמר הכסף מגלים מי הימרו לא טוב - למשל על הריביות.
"השחקנים חדלי הפירעון אומנם יכולים להיות מיעוט שבמיעוט, אבל אז כולם נזכרים שזה יכול לקרות, מאבדים אמון ורוצים למשוך. ב-2008 זה היה עם בנק ליהמן ברדרס. באותה שנייה, כל צנרת האשראי קפאה, כי לא היה ידוע מי חשוף אליו, ולמי הוא היה חייב כסף.


"פתאום אני לא מאמין לאף אחד. זה אובדן אמון נטו. כמה שליהמן היו גדולים, הם עדיין היו רק חלק קטן מהמערכת הפיננסית. נניח שרק אחוז אחד מכל המערכת נגוע - אתה מעדיף להיזהר כי אתה לא יודע איפה האחוז המסוכן יושב".




לראות דווקא את עודף האמון כגורם לבעיה
אפשר למנוע את משבר האמון לפני שהוא פורץ? הרי יש סימנים מוקדמים, כמו דיבורים על בועה.
"היסטורית, כשקרדיט זורם מעל הממוצע, ההסתברות היא שאחריו יגיע מיתון. במשברים פיננסיים אתה פתאום נזכר איזה דבר מטורף אתה עושה כשאתה לוקח את כל חסכונותיך ונותן למוסד כזה".


ד"ר גיא הוכמן, ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן, מזהה גם הוא את הסימנים המוקדמים, ולכן אינו מתמקד באובדן האמון כגורם למשבר המתגלגל, ומציע להתמקד דווקא בעודף האמון. "הקשר הוא הפוך. זה לא שיש אובדן אמון ואז מגיע משבר. אנשים חושבים ששגשוג ותקופה כלכלית טובה מתרחשים בגלל הממשלה והבנקים, מה שמוביל אותם לסמוך יתר על המידה על המערכות, ולקחת סיכון מוגבר, וזה מוביל בסוף למשבר שאחריו מגיע אובדן אמון".
לדברי הוכמן יש לנו נטייה שנקראת טעות הייחוס הבסיסית, שבעקבותיה אנחנו מפרשים את המציאות כמתקיימת בגלל מאפיינים אישיותיים של בני אדם במרחב, ולכן בעת שגשוג כלכלי רוב האנשים יחשבו שזה בגלל האיכויות של האנשים במערכת, מה שיוביל אותם להתנהגויות יותר "סיכוניות", שלכאורה יכולות להיות דבר טוב, אבל גם להוביל למשבר.


"אחת הדוגמאות הקלאסיות זה משבר הסאב-פריים ב-2008. לאנשים היה ביטחון יתר בגלל האמון הגדול בבנקים ובקובעי המדיניות".


ולבנקים היה ביטחון יתר באנשים.
"נכון. היום אנחנו יודעים שכל משבר כלכלי היה קשור לחוסר אמון, אבל חוסר האמון לא בהכרח הוביל למשבר. מעבר לזה, הרעיון של חוסר אמון מוביל לרגשות שלילים - פחד וחוסר ביטחון שמשפיעים על התנהגויות כלכליות. הם מפסיקים לקחת סיכון שדווקא כן חיוני לשגשוג כלכלי, כך שאי-לקיחת הסיכון גם יכולה לפגוע בשוק ולגרום למשבר.


"הרבה פעמים המעשים של האנשים גורמים למשבר, בגלל הפרשנות להם. מה שקורה עכשיו בישראל זו נבואה שמגשימה את עצמה בגלל תנועתיות היתר שיש בשוק".
ד"ר מורן אופיר, מרצה בכירה וחוקרת משפט ומימון באוניברסיטת רייכמן, מתמקדת בכוח הטכנולוגיה כקטליזטור למשבר, אך גם בבסיס - בטבע האדם. "בכל עסקה אין לנו אינפורמציה מלאה, תמיד יש מידה של חוסר ידיעה, והאמון הוא שמאפשר לנו לקיים אותה. טבע האדם הוא לתת אמון. זה הבסיס לכל המודלים הכלכליים של תמחור והשקעה".
לדבריה, חשיבות האמון כה גדולה, כך שהנזק במשבר גדול יותר מהנזק הכספי הטהור שלו. "אנחנו רואים את זה בסיליקון ואלי בנק, שבו הביטוח שמעניק הממשל מחזיר את כל הפיקדונות, ועדיין הנזק קיים. האמון נפגע, למרות שכנראה שלא יהיה מי שיינזק ולו בדולר אחד".


היום כבר לא צריך לרוץ, אבל דרוש יותר אמון
בסרט אלו חיים נפלאים שבו פתחנו, פונה הגיבור אל הלקוחות, מבקש מהם לתת בו אמון, ואף מסביר להם למה. ד"ר אופיר מצטרפת לפרופ' חפץ, ומדגישה את כוחה של הטכנולוגיה בהצתת המשבר. "העולם היום שונה. כמעט אין סניף פיזי. די לתת הוראה אינטרנטית, ותיאורטית - כולם יכולים לעשות זאת באותה השנייה. זה מאיץ של התופעה, שיכול גם להגבירה.


"כשצריך להתאמץ לעשות משהו, לפעמים יש פחות נכונות, אבל כשזו פעולה כל כך מהירה, זה פשוט יותר. לכן ראינו סדרה של שלושה בנקים שנופלים, ולו רק בגלל הקלות, המהירות והזמינות".


יש היום פחות אמון במערכת?
"היא דורשת יותר אמון כי היא דיגיטלית. בעבר הבנק היה רק מחזיק כספת עם שטרות וההעברות היו במשאיות מאובטחות. היום פעמים רבות אין העברה פיזית. ומצד שני, ברגע שיש הפרה של המערכת, משבר האמון יהיה גדול יותר".


הוא גם משתקם מהר יותר?
"הטבע שלנו הוא לשקם אמון, וההיסטוריה באה בגלים, אבל יש לזה מחיר וזה לוקח לא מעט זמן. יש אומדנים של עלויות משברי האמון. המשברים הגדולים גרמו לעלות ישירה של 13% מהתמ"ג ולהפסדי תוצר נוספים של 20% מהתוצר".