מומחה

פ’ חלמה על אורח חיים אחר וקפצה למים, נעמה ויואל לא יכלו לשמוע יותר שיחות על רכישת דירה וענבר ואלדד היו מוכרחים למצוא פתרון להגבלות התנועה שכפו הסגרים של הקורונה. יוקר המחיה, הקצב של העיר, חלום ישן או שילוב של כל אלה ועוד - ככה התחילו שלושה סיפורים על אנשים שבחרו חיים אלטרנטיביים, במשאית.


הם אומנם לא משלמים משכנתה, שכר דירה או ארנונה, אבל בדרך גילו שלחיים הלא שגרתיים האלה יש מחירים אחרים. ניתוק מהקהילה, קשיים טכניים וביורוקרטיים וחיים במרחב מצומצם הם רק כמה מהם. כולם נודדים פחות ממה שמדמיינים כשחושבים על בית על גלגלים, אבל לא מתחרטים ונהנים מטבע ומחופש.


"זה מטורף מבחינה זוגית והורית. למדנו להכיל"
כששואלים את יואל ונעמה סלוין אם הבחירה לעבור לגור במשאית - או מסעית, כמו שהם מכנים אותה - הייתה כלכלית, הם ממהרים להסביר שלא. "ברור שאנחנו לא משלמים שכר דירה וארנונה, אבל זה לא מה שגרם לנו לבחור בחיים האלה, ויש המון הוצאות על דלק". נעמה מספרת שהרעיון עלה בעקבות תסכול: "לא היה מפגש אחד של חברים שלא דיברו על מי רכש דירה ומי מתכנן לקנות נכס והאם להשקעה או לא". הם מספרים שהרגישו תקועים בלופ בלתי נגמר בו עובדים כדי לכלכל את המשפחה ולשלם משכנתה, וכפועל יוצא אין זמן להיות עם הילדים, כי צריך לעבוד הרבה. "רצינו לחתוך את הלופ הזה, לצאת ממנו כדי לעשות מקום לערכים אחרים וחשובים יותר ולחיים עצמם".


הם יצאו לדרך לפני שלוש שנים, כשבנם האמצעי היה בן חודש. ההשקעה הראשונית הייתה 250 אלף שקל - קניית המשאית ושיפוץ שלה. "עבדנו כמו משוגעים. וחסכנו לחלום הספציפי הזה, כל מה שלא הצלחנו לחסוך מעולם לדירה", מספרת נעמה.


כל מה שבית צריך
"קנינו אותה ריקה לגמרי, משאית אסם צהובה, והתחלנו לעשות בידוד, רצפה, אמבטיה, אמבטיה קטנה לילדים, חדר שינה להורים, חדר שינה לילדים, מערכות סולאריות לחשמל, מערכות מים אפורים, שירותי קומפוסט, מכונת כביסה, מקרר, תנור, מדיח כלים, מטבח. כל מה שבית צריך, יש לנו", היא מפרטת בגאווה. הם עשו הכל לבד. יואל מהנדס בניין ובעל מלאכה מיומן, "יודע לעשות כמעט הכל", נעמה מספרת. הם רכשו ידע וקיבלו השראה מקבוצת הפייסבוק "כפרים על גלגלים", ומלכתחילה אוהבים בנייה עצמית בידיים, מחזור ויד שנייה. "הכל לומדים מיוטיוב בגדול, בשילוב התייעצויות עם אנשים טובים שכבר עשו את זה וחלקו מהידע. היום אנחנו ממש שמחים לייעץ לאחרים".


מאז נדדו בין 70 מקומות בארץ, מאילת ועד הגולן, כשבכל מקום שהו בין שבועיים לחודש: "לא היה מקום שהשתקענו בו חוץ מסביב הלידות או כשישבנו שבעה". בתוך אי הוודאות שיש בהיריון ולידה, הם השתדלו לשלוט על מה שכן אפשר. "בגלל שאת שתי הלידות הקודמות עברתי בסורוקה, רציתי לחזור לשם, כי זה המוכר והידוע, ונותן ביטחון. אז ידענו שצריך לחזור דרומה לקראת הלידה, למרות שזה היה אוגוסט", נעמה מספרת. שבוע וחצי לפני הלידה הם התמקמו מול בית של חברים, על חלקת דשא גדולה. "כשהתחילו צירים באמצע הלילה דפקתי על החלון של החברה כדי שתשמור על הילדים ובעצם הלכתי ללדת כרגיל. תוך יומיים חזרתי למשאית והחיים המשיכו".


לפני המעבר הם גרו בירוחם והחזיקו סטודיו לקרמיקה ונגרות, אותו הם סגרו. "באנו ממקום של הצלחה עסקית משמחת. זה היה מפחיד קצת לצאת לדרך - המשכנו לעשות את הסדנאות שלנו במלאכת יד, אבל בחומרים קצת יותר קלים לשינוע. זה לא תמיד היה פשוט. בכל מקום שהגענו אליו היינו צריכים תוך חודש להריץ את הסדנאות, בלי שאנחנו מכירים את היישוב, את הקהילה, בלי לדעת עם מי מדברים ולמי משווקים - למעשה זה לפתוח עסק כל פעם מחדש". היו מקומות שקיבלו אותם בזרועות פתוחות והפרנסה הייתה קלה, והיו מקומות מאתגרים שאפילו העלו שאלות לגבי המסוגלות שלהם להמשיך. אחד מהפתרונות שעמדו לרשותם היה עסקאות חליפין (ברטר) במסגרתן העבירו סדנאות בתמורה למגורים או כניסה לחדר אוכל. "זה גם איפשר לנו לתת משהו שאנחנו נורא אוהבים וגם לקבל בתמורה משהו שהוא כמו כסף בשבילנו. כשעושים עסקאות ברטר, כולם מרגישים מבסוטים".


תלויים בשמש
למרות שהזוג שומר על רוח הנדודים ועל החיבור לטבע, הם מדגישים שלא מדובר קמפינג. הם מארחים משפחה וחברים, שישנים באוהל מחוץ למשאית, כשמזג האוויר מאפשר, כי כשגרים במשאית לעונות השנה יש חשיבות רבה על החלטות יומיומית: "אם יש יום מעונן זה לא יום לכביסות, אם יש הרבה שמש אפשר אפילו לאפות". הם גם זזים בהתאם לשמש - נודדים לצפון בקיץ ולדרום בחורף, ולאורך כל השנה תלויים בה בשביל חשמל.


הנדודים גם מייצרים מציאות משפחתית לא שגרתית - הילדים לא הולכים לגנים ונשארים בבית עם ההורים ימים ארוכים, בכל מזג אוויר, בתוך 20 מ"ר. "זה מטורף גם מבחינה זוגית וגם מבחינה הורית, זה ממש משוגע", נעמה מספרת. "אנחנו מכירים אחד את השני בכל המצבים ולמדנו להתחשב ולהכיל. קשה לתאר את כמות החוויות שעברנו יחד". נעמה ויואל מספרים שהם אנשים אופטימיים מטבעם, שמצליחים לראות את הצד החיובי בכל אתגר וקושי. כך הם אומרים שקיבלו המון מתנות מהמסע, למרות שהנדודים לא מאפשרים להשתייך לקהילה, דבר שהיה דומיננטי מאוד בחייהם לפני שיצאו לדרך, וגם שאר המשפחה רחוקה. "אבל הצד השני של זה הוא שיש לנו אחד את השני וזה היה מדהים".


בתוך הצמצום המשפחה משתדלת לחיות בפשטות יחסית. למשל, הם כמעט שלא אוכלים בחוץ, "אבל בכל מקום שהגענו אהבתי למצוא את הבית קפה שלי", נעמה מספרת. "יש מקומות מבודדים שאין על מה להוציא כסף, אבל כשחנינו בתל אביב קרענו את האשראי ועפנו על העיר, ככה שהתחזוקה החודשית שלנו מאוד משתנה בהתאם לאיפה שאנחנו חונים".


מסע בכיוון אחר
אחרי שנסעו מירוחם לאילת במשך שלושה חודשים ומשם לגבול הצפון דרך תל אביב, עתלית, הכנרת ועוד מקומות רבים - נעמה מודה שהיא התעייפה, קצת בשביל כולם. "הילדים ויואל לא הודו בזה, אבל אני הרגשתי את העייפות המשפחתית". יואל היה האחראי הטכני, תפקיד שכולל תחזוקה של המשאית וגם של שלל מערכות הבית ובהן חשמל, גז ומים אפורים. הוא מספר שגם אם לא מדובר בהרבה עלויות, הדבר דורש המון ידע והמון זמן ואנרגיה. לנעמה היה כבר קשה לעבור ימים שלמים עם הילדים, בלי חופשות לידה, הכל בתנאי שטח. "כשהרגשתי שאנשים מגיעים להתארח ואנחנו לא באותו לב פתוח, הבנתי שאולי הגיע הזמן לקרקע יציבה. המסע במסעית הפך להיות אנחנו, זה לא איזה פרק רומנטי וחולף אלא חלק מהחיים שלנו, וכמו הכל בחיים זה תהליך שהבשיל ועכשיו הגיע הזמן למסע בכיוון אחר. החלטנו לחזור לירוחם, משם יצאנו, כאן יש יזמות שאנחנו חלק ממנה וקהילה של חברים ואנחנו פותחים את הסטודיו שלנו שוב".


"יוקר המחיה והמרדף אחר כסף נמאסו עליי"
פ’ פגשה לראשונה את רעיון המשאית בפסטיבל באירופה. שם הכירה לא מעט אנשים שחיו ככה בשגרה ואורח החיים קסם לה. "התלהבתי מהפיתוחים הטכנולוגיים בבתים מסוג כזה, מהיכולת לייצר לעצמך חשמל ועד לשירותים יבשים אקולוגיים". היא מספרת שאורח חיים כזה מחזק תודעה סביבתית, מעורר מודעות לכמויות הצריכה ומעודד הסתפקות במועט. אבל פ’ משתפת שזה לא היה המניע היחידי: "יוקר המחיה המשוגע בתל אביב וסגנון החיים שמצריך כל הזמן לרדוף אחרי הכסף שמשלם בעיקר על קורת גג נמאסו עליי".


הדרך ארוכה ומפותלת
כדי להתחיל במסע, פ’ הוציאה רישיון נהיגה מסוג C1 (משאית במשקל 3.5-12 טונות). החלק הזה עבר יחסית בקלות, אבל משם והלאה הדברים לא הלכו חלק: "ההשקעה הראשונית הייתה גדולה כי קניתי משאית ישנה וזולה. נאלצתי להכניס אותה למוסך, שלקח זמן למצוא, מאחר שהדגם שלה לא כל כך פופולרי בארץ והמכונאים לא אוהבים להתעסק איתה". המשאית עלתה לפ’ 25 אלף שקל, והיא השקיעה עוד 40 אלף שקל בתיקונים. כדי להפוך את המשאית לראויה למגורים נדרשו הוצאות נוספות שהסתכמו בכ־15 אלף שקל, על חומרי גלם ועל עזרה מקצועית. פ’ עסקה בעבר, בין היתר, בעבודות שיפוצים ואת עבודות הנגרות עשתה בעצמה.
הדרך המשיכה להיות ארוכה ומפותלת. "נתקעתי עם המשאית כמה וכמה פעמים. בפועל, היא נגררה יותר מאשר נסעה". בסופו של דבר היא נתקלה בפער בין החלום למציאות: "כאישה, מאוד קשה להעביר את המשאית טסט. החוויות המצלקות מהמוסכים גרמו לי להבין שעולם הרכבים הכבדים בארץ מאוד גברי, ואני מודה שנכנסתי אליו מתוך תחושת חלום ובלי הרבה ידע. משאית, שלא כמו קרוואן או ואן, דורשת להכיר את המכניקה, לפחות ברמה הבסיסית, כי רק ככה אפשר באמת לשמור עליה ולהימנע מהעלויות הגבוהות של התחזוקה".
האישור למגורים מתקבל ממשרד התחבורה אבל כדי לגשת לטסט כרכב מגורים יש צורך באישור ממהנדס רכב, מטכנאי גז ומחשמלאי במקרה של מערכת סולארית. העלויות הללו הצטברו לכ-10 אלפים שקל נוספים והקשיים הרבים הכריעו את פ' והביאו אותה להחלטה לוותר על הניסיון להעביר את המשאית טסט. כיום, המשאית חונה בשטח פרטי במושב במרכז הארץ, בתמורה לתשלום של 800 שקל בחודש, ופ' מתחברת לחשמל ולמים מהבית הסמוך. "רוב החיים מתנהלים בחוץ, יש לי כמעט 2 דונם משלי, ושכנים שיש לי איתם יחסים טובים. בחורף זה קצת יותר קשה, אבל משתדרגים כל הזמן - מתקינים עוד יריעת שמשונית נגד הגשם וסוגרים עוד פינה ליד המשאית, כך שהבית גדל כלפי חוץ".
לדעת לחלום נכון
הקשיים הרבים - הפיזיים והנפשיים - שחוותה פ’ בעקבות רכישת המשאית ו"ההתעקשות לגרום לרכב לא טוב לנסוע", כלשונה, הביאו אותה, בסוף המסע, להתפכחות. "אנשים די מתלהבים מהרעיון שאני גרה במשאית, אבל בעיני זו האשליה שגם אני נפלתי ברשתה, ולכן רציתי קצת לשתף את החוויה שלי. פעלתי מתוך פנטזיה, בלי לבדוק קודם האם יש קרקע לחלום הזה לצמוח. פה בארץ, הביורוקרטיה מקשה מאד על אנשים להפוך את החלום הזה למציאות, ובנוסף צריך ממון לא מבוטל". פ’ ממליצה למי שבכל זאת לא נרתע להתחיל מרכב קטן וללמוד בהדרגה את אורח החיים. "אם יודעים לחלום נכון אז אפשר לממש את זה", היא אומרת, ומסכמת בנימה אופטימית: "אני כן שמחה שיצאתי מהעיר ושמחה ללמוד לחיות בקיימות עם הסביבה ועם החיים בכלל".


"המטרה הייתה להאט את קצב החיים"
אצל ענבר ואלדד ההחלטה לעבור לגור במשאית התבשלה לאט. לאלדד היה חלום ישן לחיות בדרכים, "כמו שהוא ראה בסרטים", אבל ההחלטה נפלה סופית תחת לחצי הקורונה. "בסגר הראשון גרנו בבאר שבע, בדירה מרווחת עם חצר גדולה - אבל ההגבלות על התנועה היו קשות לנו מדי וכל הזמן רק חיפשנו תירוצים איך לצאת מהבית", מספרת ענבר. כשהגיע הסגר השני הם הבינו שזאת לא תקופה שתחלוף במהירות, ושהזמן להגשים את החלום הוא עכשיו או בפנסיה - "ואני לא הייתי מוכנה לחכות לפנסיה".


את טבילת האש הם עשו ביום ההולדת ה־30 של אלדד, כשהתארחו במשאית של מכר שהשאיל להם אותה. באותו זמן נודע להם שהמשאית עומדת למכירה. זה היה הסימן האחרון שלו חיכו כדי לקנות משאית משל עצמם והם אספו חסכונות ולקחו הלוואה מהבנק. התכנון המקורי היה לקנות את המשאית של החבר אבל בסופו של דבר מצאו אחת אחרת שיותר השתלמה להם, אותה קנו תמורת 180 אלף שקל. את המשאית רכשו מוכנה למגורים, "ידענו שאם נאלץ להיכנס לעניין הביורוקרטי לא נצא ממנו, אז קנינו אותה כבר עם כל האישורים והטסטים מוכנים", הם מספרים. ההוצאות החודשיות שלהם על המגורים כוללות את ההחזר החודשי על ההלוואה ואת התחזוקה השוטפת של משאית משנת 2001. הם לא משלמים חשבונות או משכנתה, אבל מספרים שכל ביקור במוסך נגמר בהוצאה של כמה אלפי שקלים: "יש לא מעט בלאי ונדרשת תחזוקה - פעם נשבר חלון, פעם הידית לא עובדת ופעם נופל המאוורר תקרה".


מדירת 90 מ"ר לשום מקום
בהתחלה לקח לענבר ולאלדד זמן להתרגל לחיים החדשים. "היה לא פשוט לעבור מדירה של 90 מ"ר וחצר ענקית בעיר למשאית בגודל של 3 מטר על 7 מטר עם שני כלבים באמצע שום מקום. היינו צריכים לוותר על הרבה דברים - טלוויזיה, ספה, בגדים, מכשירי חשמל. לוותר על חיי מותרות ושפע וללמוד להצטמצם ולהסתפק בצמצום הזה". אבל הזוג למד את החיים הללו תוך כדי תנועה. בחודשיים הראשונים הם עוד שמרו על הדירה בבאר שבע, כדי להבין איזה שינויים צריכים להתרחש ואיך, "די מהר הבנו שצמצמנו יותר מידי, ושיש הרבה מקום אחסון במשאית". למרות זאת, אין לענבר ואלדד טלוויזיה או סלון גדול. "יש לנו את הטבע, את החופש", הם אומרים.


"אנחנו לא נוודים הארד קור, כי אנחנו גרים במקום קבוע ועובדים בעבודות קבועות". ענבר היא כלבנית טיפולית ומאלפת כלבים ואלדד הוא איש חינוך. המשאית של הזוג חונה בקביעות בחוות בודדים הממוקמת כחצי שעה נסיעה מבאר שבע. על החניה הם לא משלמים, אלא עובדים קצת בחווה בתמורה למגורים ולמים. הם משתמשים במערכת חשמל סולארית עצמאית ובמיכל של 500 ליטר של מים. "יש לנו ערכה עם כל הצינורות והחיבורים ואנחנו מתחברים לפתרונות בחוץ, למשל בתי קברות או תחנות דלק שמסכימות".


בחווה אין חשמל במהלך הלילה, ואלדד מספר שהחיים עוברים אז להילוך איטי, "רק אתה והירח". הם מספרים על חיים מעט שונים מבעיר, בלי הבילויים, בלי המרדף וההוצאות אבל גם בלי חרדת ההחמצה (FOMO). "אנחנו כן מבלים פוגשים חברים ומשפחה, פשוט בקצב ובתדירות אחרים". בשכנות להם גרים עוד כמה זוגות שחונים עם אוטובוס או עם קרוואן, אבל הם מספרים שכל אחד חי את חייו ולא חייבים להתערבב.


חוויה לספר לנכדים
לפני ארבעה חודשים ענבר ואלדד התחתנו. הם חולמים להקים משפחה, ולא פוסלים לעשות את זה במשאית, אבל מודים שכרגע עוד אין להם תכנונים קונקרטיים. "המטרה שלנו במעבר למשאית הייתה להאט את קצב החיים ולחיות אותם בקצב שאנחנו קובעים לעצמו, ובמובן הזה זה התאפשר לנו".


"עוד נספר על החוויה הזאת לנכדים", ענבר אומרת, ומספרת שעם כל קושי שעולה היא מזכירה את זה לעצמה. "החוויה מומלצת, אבל בכלל לא מתאימה לכל אחד, כי יש קשיים - כמו הפעם שהמצבר הלך ונאלצנו לעצור להטעין אותו כל כמה קילומטרים, או לעלות את העליות של מצפה רמון על 7 קמ"ש כי הלכו ההילוכים.


"צריך להיות בנאדם שיודע איך לקחת משברים ברוח טובה, ויש אנשים שזה יוציא להם את המיץ. גם את הזוגיות צריך להכין לדבר הזה - אומנם בחוץ יש המון ספייס אבל החלל בפנים קטן. היו רגעים ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה, אבל כל הקשיים והספקות מתגמדים לעומת הנוף מהמרפסת, הנחל מחוץ לבית והשקיעות".

גלובס