דוידיק

העלויות הגדולות של המלחמה יקשו מאוד על המשק ברבעון האחרון ובשנה הבאה, אחרי הכל הציבור יממן אותן. אבל מה שלא פחות מטריד, זה מה יהיה ביום שאחרי - תקציבי הביטחון יעלו ויחנקו את הכלכלה הישראלית; וגם - על תקציב הביטחון הבזבזני


זה לא חדש שישראל משקיעה חלק גדול מהתקציב שלה בצבא, גם לפני המלחמה, ישראל מחזיקה צבא ומערך ביטחוני גדול. ההוצאות הביטחוניות מסתכמות בכ-75 מיליארד שקל כשיש שאלה גדולה לגבי ההרכב והחלוקה הפנימית. לצד הוצאות הכרחיות יש כמו בכל גוף גדול ומורכב הרבה הוצאות מיותרות, כפילויות, אבטלה סמויה. לא לכולם מגיע לצאת לפנסיה בגיל 45 וליהנות משכר מאוד גבוה. אין מקום לרכבת מיוחדת לצבא לעיר הבה"דים, ואלו רק כמה נקודות מתוך תקציב של מאות סעיפים. חלוקה אמיתית ונכונה, היתה אולי מפנה את המשאבים למקומות הנכונים. אז ראשית, הצבא ומערכת הביטחון צריכים לעשות שינוי פנימי בסעיפי התקציב שלהם - יותר למוכנות, להגנה, פחות לכפילויות ובזבוזים מיותרים. שנית, ברור שהתקציב הביטחוני הכולל יגדל ויש לזה מחיר אזרחי גדול. הכסף הזה יגיע מהאזרחים.



הצבא הגדול בעולם
הצבא ומערכת הביטחון שלנו גדולים מאוד. דרך אחת להראות את הגודל הזה, היא להראות הערכה של גודל הצבא כאחוז מהאוכלוסייה. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, במונחים יחסיים הצבא הישראלי גדול כמעט פי 5 מהאמריקאי, פי 6 מהצרפתי, פי 7 מהספרדי, וכמעט פי 9 מהבריטי.
דרך אחרת להראות את הגודל של הצבא הישראלי הוא להסתכל על גודל הצבא ביחס לגודל השטח שהוא צריך להגן עליו. הצבא האמריקאי (על כל מרכיביו) כולל כ- 2.2 מיליון חיילים. בהנחה שמרנית שהם צריכים להגן רק על ארה"ב, החיילים האלו צריכים להגן על שטח של למעלה מ-9 מיליון ק"מ רבועים. כלומר, הצבא האמריקאי מחזיק בערך 0.23 חיילים על כל ק"מ רבוע של ארה"ב. ישראל לעומת זאת, מחזיקה למעלה מ-150 אלף חיילים סדירים כדי להגן על שטח של כ-22 אלף ק"מ רבועים, כלומר, כמעט 7 חיילים לכל ק"מ רבוע.


לגודל הזה יש מחיר. תרשים 2 מראה שהוצאות הביטחון של ישראל מתקרבות ל-5% אחוזי תוצר. כאחוזים מהתוצר, אלו הוצאות גדולות יותר משל כל מדינה מפותחת אחרת. אבל הנתונים האלה משקרים – הוצאות הביטחון של ישראל הרבה יותר גדולות מההוצאות השנתיות של משרד הביטחון. במדינת ישראל, אזרחים בגיל 18 מחויבים לשרת בצבא, והם מקבלים על כך תשלום נמוך בהרבה מכפי שהם היו מקבלים לו היו עובדים בעבודה אחרת. כך שהשירות בצבא מהווה מס על החיילים – רק שבמקום לשלם בכסף, גברים משלמים ב-32 חודשים מהחיים שלהם, ונשים ב-24 חודשים. גם אם נצמצם את המחיר רק לעלויות הכלכליות, ונתעלם מהאפשרות לפציעה פיזית או נפשית, לשירות החובה יש מחיר כפול.


גם הפסד הכנסה עבור השנים שהחיילים העבירו בצבא, וגם מחיר של ניסיון שהם לא צברו, ושיכול היה להגדיל את השכר שלהם בהמשך החיים. גם אם לוקחים בחשבון שחלק מהחיילים מרוויחים ניסיון שמשפר את מצבם בשוק העבודה, אומדנים לסך ההפסד הזה הם בין 4% לקצת פחות מ-6% אחוזי תוצר בשנה. כשלוקחים את ההפסד הנוסף הזה בחשבון, מקבלים שהוצאות הביטחון של ישראל, כאחוז מהתוצר, גדולות בערך פי 2.5 מאלו של ארה"ב, פי 5 מצרפת, ופי 6 מגרמניה.


כמה שהוצאות הביטחון של ישראל גבוהות, הן היו הרבה יותר גדולות בעבר. מאז הסכם השלום עם מצרים, יש מגמה של צמצום הצבא, גם מבחינת הגודל כאחוז מהאוכלוסייה, וגם מבחינת תקציב הביטחון. תרשים 3 מראה את הצמצום בהוצאות הביטחון מאז ראשית שנות ה-1980. מגמת הצמצום נמשכה לאורך כל התקופה כששתי נקודות הציון הבולטות הן תחילת שנות ה-1980, בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ואמצע שנות ה-1990 בעקבות הסכמי אוסלו.





העלאת משך שירות החובה?
כעת, החשש הוא שיהיה צורך בהיפוך מגמה. בהנחה שישראל לא מתכוונת לבצע מהלכים שיאפשרו צמצום בכמות הכוחות הדרושים (למשל, פינוי של התנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות כדי לייצב קו הגנה נוח יותר), אזי ברור שכדי לתת לתושבים לאורך הגבולות תחושת בטחון, יהיה צורך בהרבה יותר חיילים. החיילים האלו יכולים לבוא ממספר מקורות. אפשרות אחת, היא גיוס חרדים. לזה יש את היתרון שזה יגדיל את מספר החיילים הזמינים באופן משמעותי. יתרון נוסף הוא שזה יקל על ההשתלבות שלהם בשוק העבודה אחר כך. החסרון הוא שלא ברור עד כמה הם מוכנים ומוכשרים לשרת.


האפשרות השנייה, והיותר קלה, היא הארכת משך שירות החובה, בתוספת גיוס גדול יותר של חיילי מילואים. לשתי האפשרויות הללו יש עלויות כבדות שהן מעבר לעלות הישירה שלהן. הארכת שירות החובה לגברים בארבעה חודשים, למשל, יעלה כחצי אחוז תוצר. גיוס מילואים נרחב לצורכי בט"ש יעלה באובדן שעות עבודה רבות במשק. בהינתן שגם לפני המלחמה פוטנציאל הצמיחה של ישראל היה כ-3% בשנה, העלויות הנוספות הללו יכולות להוריד את הפוטנציאל לרק קצת יותר מ-2% לשנה. בהינתן ש-2% זה גם קצב גידול האוכלוסייה, המשמעות היא שהעלויות הנוספות יכולות להוריד את פוטנציאל הצמיחה לנפש של ישראל לפחות מ-0.5% בשנה. זה קצב הרבה יותר איטי מכפי שהתרגלנו אליו, ויהיו לזה השפעות גדולות על רמת החיים בישראל.


לכן, שינוי בחינוך החרדי שמלווה בגיוס זה כבר לא רק עניין של שוויון בנטל. בלי זה, יהיה קשה לשמור על ישראל כמקום שאנשים רוצים לחיות בו.


ביזפורטל