שרגא עילם

יש אמנם סיבות טובות לממשלת ישראל לגלות חשדנות כלפי החביבות והרכות לכאורה של הנשיא האיראני רוחאני, אבל מדוע לא להשיב באותו מטבע ול"חרחר" שלום? מה מונע למשל מנתניהו להזמין את רוחאני לישראל ועל ידי כך לזכות גם בכמה נקודות חשובות בעולם? נתניהו לא יודע להיות נחמד, אם הוא רוצה?

הרי נראה בעליל שהסנקציות על איראן עובדות וישנו זרם חשוב בהנהגה האיראנית המנסה לשבור את הבידוד ואת טבעת החנק. ואין ספק שפתרון בדרכי שלום עדיף על החלופות הצבאית שכולן בעייתיות. אז למה לא לנסות "בטוב"? מה יש לישראל להפסיד? הרי בכל משחק פוקר כולל פוליטי, בשלב מסויים אפשר לדרוש מהיריב שישים את קלפיו על השולחן.

כבר בשנות התשעים כאשר היה שר החוץ בממשלת נתניהו, חשב אפילו אריאל שרון שאפשר להגיע להתפייסות עם איראן למשל ע"י החזרת הכספים שישראל חייבת לאיראן עוד מתקופת השאה וזאת כצעד בונה אמון. לפי טענת אמיר אורן במאמר שהתפרסם בהארץ, מי שמנע אז צעד זה, היה מצד אחד משרד האוצר הישראלי ומצד שני ממשלת ארה"ב. לא חראם?

אז נכון למשל שעמדתו של רוחאני בנושא השואה, רחוקה מלהיות מניחה את הדעת. אז מה אם איננו הסטוריון? האם אין לו מומחים לנושא שיכולים לייעץ לו? אני משוכנע שהוא ימצא ברחבי העולם מספיק חוקרי שואה שיהיו מוכנים לעזור לו (לשם גילוי נאות אני עוסק בתחום זה בצורה אינטנסיבית מאז 1987). קודמו לתפקיד בכל מקרה מצא יותר ממספיק מכחישי שואה והזמינם לטהרן.

ממשלת ישראל לא מאמינה גם להצהרות רוחאני על כוונות לוותר על פיתוח נשק גרעיני ויודעת בעצמה מההיסטוריה הישראלית למה. בכל זאת ישנן גם דרכים טובות להתגבר על מכשול זה.

יש בהחלט צורך להשיק בדחיפות עצומה הקוראת לנתניהו להרים את הכפפה האיראנית ולהזמין את רוחאני לפתוח במו"מ!