אורי זמיר

בימים כלכליים טרופים אלה אני מסיים לקרוא את ספרם המרתק של דן סינור ושאול זינגר "אומת הסטראט-אפ" העושה כבוד של ממש לתחום ההזנק הישראלי. גם אם מיעט הספר לחדש לי ברמה הרעיונית, מצבור העובדות לצד האנקדוטות הקטנות שהוא מביא פורס שוב את הדי.אן.אי של נס התקומה הכלכלית של ישראל בצורה אשר אינה משתמעת לשתי פנים: זבנג וגמרנו – זה אנחנו.

במילים אחרות: לו הייתה מתקיימת "המערכה-העסקית" שישה ימים אזי היינו לבטח כובשים את בורסות 'וול-סטריט', שנחאי, טוקיו ולונדון ללא צורך אפילו בכניסה קרקעית. אממה... אפילו בעידן המודרני, בו תוקף חיי המדף של טכנולוגיה חדשה קצרים מתמיד, עדין לא השתנתה המשוואה בה הכסף הגדול נמצא בחברות אשר יודעות לתרגם את חדשנותם לפסי יצור ולגזור את הפרמיה על מותג שנבנה בזמן, כסף ועמל.

"והקצב מהיר כל הזמן מתגבר..."

בעוד סיפורם של אנשים כגון יוסי ורדי ויאיר גולדפינגר (מייסדי מיראבליס, שחברתם נמכרה לענק האמריקני AOL בסכום דימיוני של כמה מאות מיליוני דולרים), הינו חלומם הרטוב והמעודכן של כל אימא יהודיה, רחוק הוא מלספר את סיפורה של מדינת ישראל. מדינה בה מאחורי הקלעים והמספרים ישנם גם כמה אושיות מזן אחר, אשר הוכיחו שבעזרת סבלנות, השקעה ובעיקר חזון ניתן להפוך תרנגולת שמטילה ביצי זהב ללול שלם.

הרביץ מכה - גולדפינגר

אנשים כמו סטף וורטהיימר, אלי הורביץ וגיל שוויד, אשר בחרו ללכת בדרך הקשה, לא רק בנו כאן אימפריות של גאווה, אלה גם הצליחו להתגבר על תסמונת הזמניות הגלותית, המניעה את מרבית היזמים לוותר על החזון ולחפש את הדלת המהירה ביותר אל האקזיט.
אפילו ענקי התעשייה שהוזכרו לעיל, המהווים מקור להשראה לא מבוטלת, מודים כיום בפה מלא שהשוק העולמי תחרותי יותר משהיה אי-פעם, ושלו נדרשו שוב לפלס את דרכם אל הפסגה מההתחלה היו נדרשים לעשות זאת בצורה, מהירה יותר, חכמה יותר ומסובכת הרבה יותר.
מה שנכון אגב לגבי הג'וקרים של התעשייה נכון שבעתיים לגבי שאר הקלפים שבחפיסה. בצילם של אותם ענקים, הנשענים על חדשנות פורצת דרך או בונים את יתרונם הטכנולוגי על חסמי כניסה אחרים כגון רגולציה (כמו במקרה של 'טבע'), חוסות בישראל לא מעט חברות תעשייה, אשר עם עלייתם של ענקי המזרח נשחקו במהירות יתרונותיהם התחרותיים עד דק.

מרביץ תורה - סטף ורטהיימר

לא תחרות ולא נעלים

בתור מנהל מכירות בכמה מהאזורים היותר תחרותיים בעולם (הודו, דרום אפריקה וברזיל), הסוגיה הראשונה איתה אני נאלץ להתמודד היא העובדה שמחיר המכירה של התוצרת הישראלית איננו תחרותי בעליל.על מנת לעשות מעט שכל במספרים: עלות האריזה שאנחנו מוכרים למשל לתעשיית הפארמה והקוסמטיקה העולמית נמכרת בידי יצרנים מקומיים בעלות הזולה ב-60% בהודו, ובסין בעלות הזולה בכ-70% (!) בקירוב.

בעוד בעבר הלא רחוק ניתן היה עוד לנסות ולשחק על מוטיבים כגון איכות, שירות זמני הספקה וגמישות גם פערים אלה, שהיו אקוטיים בעבר, נסגרים במהירות.שאלת מיליון הדולר כאן היא מה מאפשר לארצות כגון הודו וסין לייצר מוצרים אשר אינם נופלים בסופו יום מהמוצר הישראלי ואפילו מצליחים לעיתים קרובות להתעלות עליו לא רק בשורת המחיר?כיוון ששאלה זו מדירה שינה מעייני בחודשים האחרונים גם כן, יצאתי על מנת לחזור עם המספרים. החזיקו חזק, כי הנה לפניכם תמונתה של התעשייה הודית, כפי שהיא משתקפת מראיון שערכתי עם מומחה תעשייה מקומי העונה לשם מואן גופאלאקרישנאן:

ש: האם תוכל להסביר לי בקצרה מדוע עלויות היצור בהודו זולות בצורה כל-כך משמעותית מאלה במערב? האם זה עלות העבודה? חומרי הגלם? שכר הדירה? אנרגיה?
ת: בוא ונעבור על זה אחד לאחד בבקשה....יש את נושא עלות הקרקע או השכירות למשל, אשר באזורי עדיפות לאומית הסבסוד שלהם בידי המדינה מגיע לכדי 60%.
ש: ואוו זה משמעותי....
ת: מאוד במיוחד בהתחשב בעובדה שמראש המחירים שם זולים בהרבה מהמערב.
ש: מה לגבי אנרגיה למשל?
ת: עלות האנרגיה משתנה ממדינה למדינה בהודו ואפילו מאזור לאזור.
ש: בכמה זה זול יותר למשל בגואה, דאמאן או סילוואסה (אזורי תעשייה גדולים בהודו) לעומת מומבאי?
ת: בהרבה, בעשרות אחוזים. באזורים שהזכרת למשל עלות יחידת אנרגיה מגיע למקסימום של 5.5 רופי לקוט"ש. (לצורך השוואה: 5.5 רופי = 38 אגורות. עלות קוט"ש בשעות השפל בישראל עומד על כ: 55 אגורות ומטפס עד כדי 1.5 בשעות השיא).
ש: יש בנוסף גם סבסוד של המדינה?
ת: בהחלט. על מנת לקדם תעשייה ויצור המדינה נותנת סובסידיות או הטבות אחרות על אנרגיה כגון פטור ממיסוי או אפילו מענקים מיוחדים.
ש:בוא נגיד רגע שהעבודה זולה מישראל בכ-70%....והאנרגיה כמו שראינו זולה בכ-25%-40% , זה עדין לא מסביר מחיר מכירה הזול בכ-70% משלנו....מה עם חומרי הגלם למשל?
ת: דווקא פה יש מחירי בורסה. אלומיניום ופלסטיק למשל נמכרים פה אולי בחמישה/עשרה אחוזים פחות...בגלל כוח הקניה לא יותר מזה...
ש: אז....? איך אתה בכול זאת מסביר את הפערים?
ת: בוא נתחיל רגע על עבודה...לדעתי אתה לא תופס את גודל הפער שם. עלות יום עבודה של פועל פשוט בהודו היא של 300 רופי (כ-20 ₪ ) ומטפסת עד לכ500 רופי (כ-34 ₪ ) במקרה של פועל מאוד מיומן או ותיק.
ש: וואוו...מדהים....פחות מעשרה אחוז מהשכר בישראל למשל...
ת: חכה ! זה עוד לא הכול. כמה ימים אתם עובדים בשנה?
ש: קצת קשה לי לומר....חמישה ימים בשבוע נגיד...לא כולל חופשות....יש גם שעות נוספות...
ת: ובכן בהודו מפעלים עובדים שבעה ימים בשבוע...תוריד חופשות תגיע למינימום של 306 ימים בשנה...

גם אם עוצרים כאן ומוסיפים לקלחת הרותחת את העובדה שאחוזי הרווח הנקי המצופה על מוצר המקובלים במזרח נמוכים בהרבה מאלה במערב (7-10% לעומת 15-20%), שכמות הפסילות שם נמוכה בהרבה (תקני איכות נמוכים יותר) ושעלות המכר (שיווק הנהלה וכלליות) נמוכה גם היא משמעותית מאצלנו מתקבלת תמונה ברורה בגוונים של שחור ולבן.

מעליות

בחלקת האלוהים הקטנה שלי, כל אימת שמתכנס איזה פורום מפעלי הדן בנושא של התייעלות, חיסכון ושינוס מותניים אני נזהר מלצקצק בלשוני אך מסרב מנגד למחוא גם כפיים. אם אתם שואלים אותי, אזי אומר זאת בפשטות כואבת: כיוון שעל פערי המחיר כבר בלתי ניתן לגשר אז מי שלא מחדש עדיף גם שלא יחנטרש. מנגד, רגע לפני שאתם מקדימים תרופה למכה ואורזים את השולחן שלכם מיוזמתכם, אומר גם שמקומו של הייאוש מיותר לא פחות מזה של החנטרוש. אנחנו הישראלים נולדנו מוכנים לעידן החדש הזה. כל שעלינו לעשות הוא להבין נכונה את מקומנו על המפה.


היה זה קולגה אמריקאית, המבקר בימים אלה ממש בישראל, שהצליח לסכם את סוד שרידותה של הכלכלה הישראלית לנוכח המשבר העולמי באנקדוטה פשוטה למדי: "רק אחרי שניסיתי לצאת בפעם הראשונה ממעלית בישראל הבנתי איך דברים כאן עובדים." אמר לי הנ"ל בחיוך, לאחר שהצליח להשתחרר מעט ממעטה הרשמיות שאפף את תחילת ביקורו, "אף אחד משני הצדדים, לא אלה שנכנסים למעלית ולא אלה שיוצאים ממנה, נותן זכות קדימה לצד השני. מנקודת מבט מערבית זוהי החוצפה בהתגלמותה. מנקודת גלובאלית זו פשוט הדרך הנכונה לפעול."מיותר לציין שאת מסקנותיו של הראיון הקצר שערכתי עם מואן, ניתן להשליך כמעט לכל תעשייה יצרנית בישראל בפרט ובמערב בכלל. על כן אני קורא לחברי התעשיינים להוציא את הראש מהחול ואת העיניים מהמספרים הקטנים..ולמדינה אני אומר, אפשר להמשיך ולהתבשם מאירוח משלחות מהמזרח שבאות ללמוד כאן איך מייצרים חדשנות ואפשר גם להרכין את הרעש במעט ענווה ועל הדרך גם ללמוד משהו על התערבות ממשלתית נכונה המקדמת צמיחה והמעודדת תעשייה מקומית תחרותית וחזקה.