עד שנות ה70 ההשכלה הגבוהה בארה”ב היתה אחת המערכות הזולות והרווחיות לארה”ב. היום זו תעשייה שנשלטת בעיקר על ידי גופים פיננסים שעל הדרך יוצרים דורות אבודים
לעבדות חוב יש יתרונות על עבדות ‘רגילה’, על הבעלות על בני אדם כזכות קניין – chattel slavery. בעלות על עבדים נושאת עימה את הצורך בטיפול בעבדים, בעוד שבעבדות חוב ההון שולט בעובדים באמצעות חובם, ובשילוב עם פיקוח על השכר. עבדים צריך לשכן, להאכיל ולטפח. אזרחים חופשיים שיכנו והאכילו את עצמם. אבל אנשים חופשיים יכולים להיות משועבדים על ידי חוב, על ידי מי שמשלם להם שכר שאינו מספיק כדי לעמוד בעלויות החיים שלהם.
עבדות החוב של סטודנטים

עבדות החוב ניכרת במיוחד במצוקתם של הסטודנטים. בוגרי הקולגים עוזבים את המכללות עם דיפלומה ועם חוב מסיבי שהם נושאים על גבם. החוב הממוצע של הסטודנטים בארה”בעמד על מעל 37,000 דולר בשנת 2017. סך החובות של הסטודנטים הסתכם בסוף 2017 בכ- 1,480 מיליארד דולר, שהופך אותו להיות החוב הצרכני השני הגבוה ביותר אחרי חוב המשכנתאות, וגבוה מסך החוב לכרטיסי האשראי.
חובות הסטודנטים עלו בלמעלה מ 150% ב- 25 השנים האחרונות , בעוד שהשכר החציוני לבוגרי הקולג’ים עלה רק ב- 1.6%.
אחת הבעיות העיקריות עם חובות הסטודנטים היא שבהבדל מחוב משכנתא, חוב הסטודנט חייב להיות משולם. סטודנטים לא יכולים להחזיר את התעודות שלהם וללכת בלי לשלם את חובם, כמו שבעלי בתים יכולים לעשות עם מפתחות הבית שלהם. ניתן לתפוס את השכר, דמי אבטלה, החזרי מס ואפילו תשלומי ביטוח לאומי של החייבים בגין הלוואות סטודנטים, כדי להבטיח את תשלום החזר ההלואה.
ב- 1998 הופרטה אגודת ההלוואות לסטודנטים סאלי מאיי – Sallie Mae, והקונגרס הסיר את אפשרות ביטול חוב לממשלה בזמן פשיטת רגל, מלבד בנסיבות חריגות. ב- 2005 הורחבה ההגנה למלווים גם להלוואות פרטיות לסטודנטים. כיום, כיוון שהמלווים יודעים כי החובות שלהם לא יכולים להתבטל, יש להם תמריץ קטן מאוד לשקול את יכולתו של הסטודנט להחזיר את ההלוואה, ורוב הסטודנטים מקבלים קו אשראי כמעט בלתי מוגבל. דבר זה הוביל לשכר לימוד מרקיע שחקים, שכן הקולג’ים והאוניברסיטאות יודעים שיש כסף זמין לשלם להם, וזה יצר את הצורך לסטודנטים ללוות עוד יותר.
הסטודנטים לוקחים על עצמם עומס חוב עצום, עם מחשבה או הבטחה שהתארים שלהם יהיו הפתח למשרות שיאפשרו להם לשלם את החוב. אבל עבור רבים מהסטודנטים המשרות אינן קיימות או שהן בשכר שאינו מספיק כדי לעמוד בהוצאות להחזר החוב. כיום כמעט שליש מהסטודנטים שלקחו הלוואות לא מצליחים להקטין את חובם גם חמש שנים לאחר שעזבו את הקולג’ או את האוניברסיטה, למרות שרבים מהלווים האלה אינם במצב של חדלות פרעון. הם משלמים חודש אחרי חודש תשלומים עבור הריבית בלבד, בעוד שהם ממשיכים להיות חייבים את מלוא הסכום שהם לוו.
המשמעות יכולה להיות חיים של תשלומים למלווים, בעוד שההלוואה אינה משולמת והחוב קיים לתמיד, צורה קלאסית של עבדות חוב למלווים.
‘פרת מזומנים’ רווחית עבור משקיעים פרטיים

איפיונים אלו של הלוואות לסטודנטים הפכו את חוב הסטודנטים לנכס מאד אטרקטיבי מאוד עבור משקיעים פיננסיים. הלוואות סטודנטים אוגדו ונארזו כנגזרות, כניירות ערך מגובות בהלוואות סטודנטים – student loan asset backed securities) SLABS), בדומה לאג”ח מגובות משכנתאות הידועות לשמצה שדרכן רוכשי הבתים נתפסו במלכודת חוב מסיבית ב- 2008-09. המשקיעים הפיננסיים האנונימיים, רוצים את התשלומים שלהם במועדם, ותנאי ההלוואות מביאים לכך שיותר רווחי לכפות חדלות פרעון מאשר לנהל משא ומתן על תנאים שהלווה יכול לעמוד בהם. כ- 80% מה- SLABS מגובים בהלוואות המבוטחות על ידי הממשלה, המבטיחים שהמשקיעים יקבלו תשלום גם הלווה לא ישלם את חובו. חוקי פשיטת רגל הפדרליים הקשים הופכים את ניירות ערך המגובים בהלוואות סטודנטים להשקעות רצויות ובטוחות במיוחד.
לסחרור החובות הזה יש השלכות דרמטיות לעתיד הכלכלי של הלווים והמדינה. נכון לסוף ספטמבר 2017, שיעור חובות הסטודנטים שלא שולמו עלה על 11% במכללות הציבוריות ועל יותר מ-15% במכללות הפרטיות. אי תשלום החוב ע”י הלווים מסכן את דרוג האשראי שלהם ואת יכולתם ללוות עבור בתים, מכוניות, ריהוט, וכו’. צמצום הביקוש הצרכני מגביל את הצמיחה הכלכלית. אי תשלום חוב מסיבי יכול לפגוע גם בתקציב הפדרלי, שכן, בסופו של דבר, משלמי המיסים יצטרכו לכסות את ההלוואות שלא שולמו.
בעבר זה לא היה כך

עד שנות ה- 70 של המאה הקודמת, שכר הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות של מדינות רבות היה חינם או כמעט חינם. החינוך נחשב לזכות של האזרחים ולהתחייבות של המגזר הציבורי, ושכר הלימוד נשמר ברמה נמוכה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הממשלה הפדרלית השקיעה סכומי כסף ניכרים בחינוך של 15.7 מיליון אמריקאים שחזרו מהמלחמה. החוק מ- 1944, הידוע בשם The G.I. Bill, נועד להקל על השתלבותם בחיים האזרחיים.
התמריצים הפופולריים ביותר של החוק היו סיוע כספי ללימודים ולדיור. יותר ממחצית מהחיילים המשוחררים ניצלו את הסיוע ללימודים. סה”כ מדובר בכ- 2.2 מיליון שהלכו ללמוד במכללות ובאוניברסיטאות, וכ- 5.6 מיליון שהצטרפו ללימודי הכשרה מקצועית – Vocational training. באותו זמן היו מחסור חמור בסגל הוראה ובדיור לסטודנטים, אבל המכללות והאוניברסיטאות התרחבו כדי לענות על הביקוש הגובר.
סעיף ההטבות הכספיות ללימודים בחוק, סייעו בהדרכת עשרות אלפי אנשי מקצוע, שהמריצו את הצמיחה הכלכלית לאחר המלחמה. הוא מימן את החינוך של מהנדסים, רואי חשבון, מורים, מדענים, רופאים, טכנאים ואנשי מקצוע. ביניהם חתני פרס נובל עתידיים, זוכים בפרס פוליצר, שופטי בית המשפט העליון ונשיאים של ארצות הברית.
ההלוואות, שהחוק איפשר, שיפרו גם את שוק הדיור. שיעור הבעלות על בתים עלה מ -44% לפני המלחמה לכ -60% בשנת 1956. חוק החיילים המשוחררים התברר כאחת ההשקעות הטובות ביותר שהממשלה האמריקאית עשתה אי פעם. עלות החקיקה מוערכת בכ- 50 מיליארד דולר של היום, בעוד שהיא החזירה כ- 350 מיליארד דולר למשק האמריקאי.
הישג זה יכול לחזור גם היום

הממשלה יכולה לממן תוכנית לימודים ציבורית, כפי שלינקולן מימן את מלחמת האזרחים, פשוט על ידי הנפקת הכסף הנדרש, או שהבנק הפדרלי המרכזי יוציא אותו כצורה של ‘הקלה כמותית לאנשים’ – quantitative easing for people, כפי שהוא עשה לכלכלה האמריקאית בעקבות המשבר של 2007-8, וכפי שהממשלה האמריקאית עשתה לפיתוח התשתיות בארה”ב בשנות ה-60 של המאה ה-19 שכללו את הרכבת הטרנס יבשתית, ואת מערכת המכללות והאוניברסיטאות החופשיות שהוקמו באמצעות מענקי קרקע פדרליים ובאמצעות הנפקת שטרי כסף בערבות ממשלתית.
העלייה האקספוננציאלית בשכר הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות התרחשה רק לאחר שהממשלה נכנסה לתחום ההלוואות לסטודנטים בצורה גדולה. חוק ההשכלה הגבוהה מ -1965 היה חלק מסדר היום של הנשיא הגדול לינדון ג’ונסון, שנועד “לחזק את המשאבים החינוכיים של המכללות והאוניברסיטאות ולספק סיוע כספי לתלמידים בחינוך העל-תיכוני והחינוך הגבוה”. החוק הגדיל את כמות הכסף הפדרלי שניתן לאוניברסיטאות ולמילגות, נתן הלוואות בריבית נמוכה לסטודנטים, הקים את “חיל המורים הארצי”, וכלל תוכנית הלוואה שאיפשרה להורים של סטודנטים לתואר ראשון ולתואר שני ללוות עד עלות מלאה של הלימודים.
אבל לחוק שמטרתו היתה טובה היתה תוצאה שלא התכוונו אליה של ​​העלאת שכר הלימוד. הזמינות של הלוואות המובטחות ע”י הממשלה הפדרלי איפשרה למכללות ולאוניברסיטאות להעלות את שכר הלימוד. עד אמצע שנות השבעים, שכר הלימוד עלה במהירות רבה יותר מאשר האינפלציה. אבל העלויות נשארו ברמה סבירה עד סוף 1990, כאשר תחום ההלוואות לסטודנטים הועבר לבנקים הפרטיים ולמשקיעים עם נוהלי החזרים אגרסיביים. ההפרטה המירה את ההלוואות לסטודנטים משירות ציבורי לתחום נושא רווח של משקיעים פרטיים. באותו הזמן, במדינות רבות באירופה שכר הלימוד באוניברסיטה היה עדיין חופשי.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר

http://www.amitit.co.il/%D7%90%D7%A8...-%D7%9C%D7%A2/