חברת דירוג האשראי מודי'ס פירסמה בימים האחרונים תחזית פסימית במיוחד לכלכלה הישראלית. אפשר להתווכח על עומק הבור הכלכלי שאליו אנחנו צועדים ועל נתון כזה או אחר — תחזית האינפלציה שלהם, למשל, גבוהה משמעותית מזאת של בנק ישראל — אבל דווקא מהפערים בתחזיות אפשר להבין דבר אחד: הניסיון לחזות איך תיראה הכלכלה המקומית בשנים הקרובות הוא מאתגר במיוחד.


זאת בעיה, כמובן. מנהלי השקעות צריכים להתבסס על הנחות מסוימות כשהם מחליטים איפה לשים את כספם, אבל גם אנשים פרטיים, משפחות, עצמאים, שכירים ועסקים קטנים וגדולים צריכים לגבש איזושהי תחזית שעל בסיסה יקבלו את ההחלטות הכלכליות שלהם. קיים קונסנזוס רחב כי ישראל צועדת אל משבר כלכלי, אבל עומקו ופרק הזמן שייקח לצאת ממנו נתונים בסימן שאלה.


כדי לנסות להבין לאן מועדות פניה של הבורסה, בחנו בשבועות האחרונים משקיעים ואנליסטים את ביצועי הבורסה במבצעים צבאיים קודמים, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת יום כיפור. "הבורסה סיימה את מלחמת לבנון השנייה בשער גבוה יותר מאשר בתחילת המלחמה", הזכירו כמה מנהלי השקעות. צריך לקוות שהם מתייחסים לכך רק כבסיס לדיון ולא מסיקים מכך מסקנות. ייתכן שעמדת המשקיעים והמחשבה שהכל יחזור לקדמותו לא מתאימה הפעם, או לכל הפחות צריך לרסן אותן.


לא תהיה אותה מדינה


לכולם ברור שמדינת ישראל החלה ב–7 באוקטובר תהליך שינוי והיא כבר לא תהיה אותה מדינה, אבל השאלה לאיזה כיוון תלך? אצל רבים קיימת הנחה שיותר גרוע מזה כבר לא יהיה, ושתהליך הבנייה מחדש טומן בחובו הזדמנויות — האיום מצד החמאס יצומצם או יחוסל, ונוכל לבנות את החברה הישראלית מחדש סביב ערכים משותפים, אחרי שנה של פילוג עמוק בעם; המדינה לא תמשיך לשים כספים על אינטרסים מגזריים; ושרים ייבחרו על פי היכולות שלהם ולא על פי רמת הקרבה והחנפנות לראש הממשלה ורעייתו. גם השוק העסקי ירוויח מהתהליך, למשל, מבניית התשתיות.


יש גם גישה פסימית, ולפיה המלחמה תימשך חודשים ארוכים ואף שנים, כוח מילואים גדול יישאר מגויס, ויהיה לכך מחיר כבד בחיי אדם ובצד הכלכלי; ההרתעה הישראלית ותחושת הביטחון של האזרחים לא ישוקמו; השסעים בעם ימשיכו לאתגר את החברה הישראלית, ולכך יתווספו גם משבר כלכלי ופגיעה ברמת החיים.


כך או כך, צריך להביא בחשבון את התחושות הקיימות בציבור הישראלי בשבועות האחרונים. ה–7 באוקטובר היה מהימים הקשים והעצובים בתולדות המדינה, אבל מלבד המעשים המזוויעים שביצע החמאס ומספר ההרוגים והחטופים הרבים, הוא גם יצר אצל חלק גדול מהציבור תחושה שנשמטה לו הקרקע מתחת לרגליים.


מנגנוני הביטחון שהמדינה הייתה אמורה לייצר קרסו לנגד עינינו. זה לא רק הצבא שלא הגיע, אלא גם התפקוד בצד האזרחי כשהמגזר הציבורי כשל בצורה מבישה, ורק מנגנונים התנדבותיים הצילו אותנו מקריסה מוחלטת. יותר משלושה שבועות לאחר מכן, וגם בצד הכלכלי נראה שהמדינה לא ממש מבינה את גודל האירוע. ראיה לכך ניתן לראות בהחלטה שלא לבטל את העברת הכספים הקואליציוניים.


כרגע אפשר לשמוע בעיקר חשש מהעתיד


לחוסר אמון בכך שהמדינה תהיה שם כשנצטרך אותה יש השפעות על החלטות כלכליות. לצורך העניין, המדינה היא כמו חברת ביטוח, שאתה מצפה שתגן עליך במקרה הצורך. זה חלק מהחוזה בין האזרח למדינה שלו, וזה נכון כפליים במדינה שבה רמת הסיכון והאי־ודאות גדולה כמו בישראל. דווקא אחרי הקורונה היה ניתן לצפות שהמדינה תתעשת מהר, ותבין את התפקיד שלה בשמירה על הכלכלה חזקה.


ואולם, כרגע, אפשר לשמוע בעיקר חשש מהעתיד הכלכלי — יועץ שהעסקים ויתרו עליו, לפחות באופן זמני; ספר שהשתמש בכל החסכונות בקורונה וחושש ממכה כלכלית נוספת; פסיכולוג שפתח קליניקה, שעכשיו מכווצת כי חלק מהמטופלים במילואים; יזמים שעבדו קשה כדי להקים עסקים שמוכרים מוצרי מותרות, ועכשיו המכירות שלהם בירידה. זה נכון בעסקים קטנים, ונכון בעסקים גדולים.


זה חוסר אמון לגבי ההתנהלות של המגזר הציבורי וגם לגבי רשת ביטחון כלכלית, אבל בגלל גודל האירוע גם חוסר האמון הוא עמוק יותר, קיומי יותר, מעלה אצל אנשים שאלות לגבי תפקיד המדינה בחייהם, ולכל זה יש השפעה על ההחלטות הכלכליות שלהן ותפישת הסיכון שלהם.


איך זה יכול לבוא לידי ביטוי? האם ניתן לגור בצמוד לגבולות המדינה, או שלא ניתן לסמוך על הצבא שבפעם הבאה יהיה שם כדי להגן על האזרחים; האם להגדיל את ההפרשה לחסכונות לטווח ארוך כי רשת הביטחון של המדינה לא מתפקדת; האם להקים עסק או שבפעם הבאה שהצריכה הפרטית תצנח, המדינה תיתן פיצויים לא מספקים. כלומר, תהיה השפעה בין היתר על שוק הנדל"ן, שוק התעסוקה, היזמות והחסכונות ארוכי־הטווח.


במובן של חוסר האמון, המלחמה הנוכחית דומה יותר למלחמת יום כיפור, שאף הביאה לגידול בירידה מהארץ. קשה להשוות בין שתי התקופות, מכיוון שישראל הנוכחית שונה לחלוטין מישראל של 1973. ההתאוששות ממלחמת יום כיפור הייתה ממושכת, הכניסה את ישראל למשבר כלכלי עמוק, ולמעשה לקח כמעט 15 שנה להתאושש ממנה. אנחנו בעולם אחר, שבו פרקי הזמן קצרים יותר, אבל הסיכון קיים גם כעת. מנגד, ניתן לטעון שההפיכה המשטרית הביאה גם כך את האמון לשפל, כך שמפה ניתן רק לעלות.


קשה להסיק ממה שהיה לפני האירוע


את כל הנתונים האלה צריכים להביא בחשבון כשעושים ניתוחים כלכליים ופיננסיים — כשמגבשים תחזיות, וכן כשמנסים להבין אם מגזר כזה או אחר פונה לכיוון חיובי או שלילי. בכל ניתוח כזה צריך להבין שיש להסתכל על העתיד, אבל גם להבין שלא בהכרח ניתן לנתח ולחזות אותו על פי הנחות הבסיס של לפני פרוץ האירועים ב–7 באוקטובר.


ישראל השתנתה לתמיד וצריך לנסות להבין את השינויים והתחושות לעומקם, עד כמה שניתן, ולהביא אותם בחשבון — הן בניתוח ההזדמנויות (שיקום ישראל ובנייה שלה מחדש) הן בניתוח הסיכונים (סיכונים ביטחוניים וחוסר האמון).

דהמרקר