שמו המלא של המדד הוא Standard & Poor's 500 Index. המדד פועל בצורתו הנוכחית פחות או יותר מאז 1957, אם כי הוא קיים בצורה כזו או אחרת מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. כפי שהשם רומז הוא מורכב מ-500 חברות (ו-503 מניות, שכן לשלוש חברות יש שתי סדרות של מניות), שנחשבות לגדולות והחשובות ביותר הנסחרות בארצות הברית. המניות משוקללות במדד לפי גודל שוק, כלומר למניות גדולות יותר משקל גבוה יותר. המניות המרכיבות את המדד נקבעות על ידי וועדה, כלומר יש מקום גם לשיקול דעתם הסובייקטיבי של חברי הוועדה, שלא כמו במדדים אחרים בהם הכללים הם אוטומטיים נוקשים ומדויקים. בכל זאת ישנם כמה קווים המנחים את חברי הוועדה. נציין את המרכזיים שבהם: הקריטריון הראשון והחשוב ביותר הוא גודל שוק המניות החופשיות (כלומר מניות שיכולות להיסחר בבורסה, ולא מניות חסומות). בנוסף בודקת הוועדה את הנזילות, כלומר היחס בין נפח המסחר במניה לבין שווי השוק שלה בשיעור שנתי. הקריטריון השלישי הוא נפח המסחר הממוצע במניה שצריך להיות מעל מינימום מסוים. ישנן עוד כמה דרישות טכניות כמו רישום למסחר בארצות הברית, רישום בבורסות מסוימות (ניו יורק או הנאסד"ק) וכדו'. המניות הנכללות במדד מתעדכנות אחת לרבעון.
11 הסקטורים
כפי שראינו, המדד מעניק חשיפה למגוון תעשיות וסקטורים. בשנת 1999 פותח על ידי חברות MSCI וסטנדרד & פורס (SP) שיטת הסיווג לפי סקטורים המכונה GICS – Global Industry Classification Standrd. על פי השיטה, כל שוק המניות מחולק ל-11 סקטורים שונים: אנרגיה, חומרי בסיס, תעשייה, טכנולוגיה, שירותים רפואיים, צריכה מחזורית, צריכה בסיסית (קבועה), שירותי תקשורת, שירותים פיננסים, תשתיות ונדל"ן.
כל סקטור מורכב מקטגוריות משנה. כך לדוגמה סקטור האנרגיה מחולק לשניים: ציוד ושירותים, מוצרי גז נפט ודלקים. קטגוריות המשנה מחולקות גם הן לתת קטגוריות. במקרה של סקטור האנרגיה, קטגוריית הציוד ושירותים מחולקת לשני תתי קטגוריה: ציוד קדיחה לגז ונפט, וציוד ושירותים לגז ונפט. קטגוריית המוצרים מחולקת ל-4: נפט וגז משולבים, נפט וגז – חיפוש וייצור, נפט וגז – זיקוק ושיווק, נפט וגז אחסון ושינוע. שאר 10 הסקטורים מחולקים אף הם לקטגוריות ותתי קטגוריות. בדרך כלל ניתן למצוא לכל קטגוריה ותת קטגוריה תעודת סל משל עצמה.
הסקטורים לא מיוצגים בסנופי בצורה שווה, במה שמהווה אולי את אחת מנקודות התורפה של המדד. סקטור הטכנולוגיה מוביל באופן בולט בשנים האחרונות, ומהווה כעת כמעט 30% מהמדד. הסיבה לכך היא הזינוקים בענקיות הטק בשנים האחרונות, והעובדה שהמניות הגדולות מקבלות משקל יתר במדד. הסקטורים הבאים הרחק מאחור – שירותי בריאות ושירותים פיננסים עם פחות מ-13% לכל אחד מהם הם הבאים מבחינת משקל במדד. הסקטור בעל הייצוג הקטן ביותר הוא סקטור חומרי הבסיס עם 2.2% בלבד. גם התשתיות והנדל"ן מהווים פחות מ-3% מהמדד כל אחד.
מניות מרכזיות
המניות הבודדות שתופסות את הנפח הגדול ביותר במדד הן אפל ומיקרוסופט עם 7.2% ו-6.93% בהתאמה. למרות שאפל גדולה בכמה מאות מיליוני דולרים ממיקרוסופט המשקל שלהן במדד כמעט שווה, ולעיתים אף מיקרוסופט עוברת את אפל. הסיבה לכך היא שכפי שציינו לעיל משקל המניה במדד נקבע לפי המניות החופשיות לא לפי שווי השוק הכולל. על כל פנים, גם אם המצב לא גרוע כמו במדד הנאסד"ק 100, גם ה-S&P500 סובל ממשקל יתר של ענקיות הטק. חמש המניות הגדולות במדד – מיקרוסופט, אפל, אמזון, אנבידיה וגוגל (על שתי סדרות המניות שלה), כולן מסקטור הטכנולוגיה, מהוות כ-25% מהמדד כך שהשפעתן על ביצועי המדד היא גבוהה מדי. זה עובד לטובת המשקיעים כשהמניות הללו מטפסות, כמו בשנה האחרונה, אבל זה בא על חשבון פיזור ההשקעה ומייצר חשיפה גבוהה מדי לסקטור הטכנולוגיה, ועובד פחות טוב כשהסקטור נפגע.
ישנן תעודות סל שמנסות לפתור את הבעיה הזו על ידי השקעה במניות ה-S&P500 אבל לא לפי המתודולוגיה של המדד אלא במשקל שווה. כלומר התעודה משקיעה בכל מניה במדד באופן שווה, ומאזנת את המשקלים אחת לזמן מה. תעודה אחת כזו היא RSP. התוצאות של האסטרטגיה הזו אינן חד משמעיות ולא ניתן לומר שהשיטה הזו מניבה באופן עקבי תוצאות טובות יותר מהשיטה הקלאסית.
ביזפורטל
הגב עם ציטוט